"יש צורך בדבר אחד: אנשים אמיצים ללא דעות קדומות, שמסוגלים ורוצים לחשוב בעצמם"
חברי משלחת הצנחנים בסלובקיה עם הנהגת הישוב
משלחת הצנחנים
מתחילת המלחמה ראתה הנהגת היישוב היהודי חובה לעצמה לעשות מעשה שיסייע ולו במשהו ליהדות אירופה הנכחדת. אבל השתתפות יהודים מארץ ישראל בלחימה בפועל הייתה מותנית בהסכמה וסיוע מצד הבריטים, שהתנגדו להכשרת לוחמים יהודים, שאחרי המלחמה עלולים היו ללחום בהם בארץ ישראל. עם זאת, הבריטים היו זקוקים לכוח האדם הצעיר והמיומן הארץ ישראלי. בהמרצת הנהגת היישוב, התנדבו לצבא הבריטי אלפי גברים ונשים, שרובם שירתו בתפקידי תומכי לחימה בארץ ישראל וצפון אפריקה.
החל מסוף חודש נובמבר 1942, עם אישור השמועות הנוראות על המתרחש באירופה, גבר עוד יותר הלחץ הציבורי על ראשי היישוב לפעול בנחישות להצלת היהודים הנכחדים. המאמצים הבלתי פוסקים של בן גוריון ואנשיו להרחבת שיתוף פעולה הצבאי עם הבריטים גם לאירופה היו חשאיים, מה שיצר בציבור תמונה מטעה של לכאורה אדישות מצד ההנהגה נוכח השמדת היהודים.
ההזדמנות לפעולה משותפת באירופה צצה בשנת 1943. במהלך המלחמה הקימו הבריטים רשת סוכנים שתפקידם היה לסייע למחתרות המקומיות ולחלץ אנשי צוות אוויר ששרדו ממטוסים שנפגעו. עם תחילת ההפצצות על שדות הנפט ברומניה, שעלו באבדן מטוסים רבים, נדרשו לבריטים סוכנים דוברי שפות מזרח אירופה, שלא נמצאו ביניהם אבל היו בין צעירי הישוב היהודי. הבריטים נענו בחיוב לתנאי שהציבו מפקדי "ההגנה" לגיוס אנשיהם והסכימו שהפעילות באירופה תכלול גם סיוע ליהודים.
שיתוף הפעולה הביא להקמת "משלחת צנחני היישוב", שפעלה מקהיר בפיקוד איש המודיעין סא"ל טוני סימונדס, מפקד יחידת החילוץ וההונאה הבריטית A Force]], שהייתה חלק מ"מנהלת המבצעים המיוחדים" S.O.E]]. סימונדס הגוי אהד את הציונות עוד מזמן ששירת בא"י כסגנו של אורד ווינגייט. הוא הכיר היטב את איכות כוח האדם של "ההגנה" וחלקו היה רב בגיוס הארץ ישראליים לפעולה במסגרת המודיעין הבריטי, שרבים ממפקדיו לא אהדו את הרעיון.
250 צעירים וצעירות ארץ ישראלים, רובם חברי קיבוצים, התנדבו למשימה הסודית. 110 מהם התקבלו ורק 37 סיימו את מסלול ההכשרה, שבסופו הוסמכו כאנשי מודיעין ואלחוטנים. הצנחנים חולקו לקבוצות ע"פ ארצות המוצא שלהם, שהפכו לארצות היעד שלהם. לאורך שנת 1944 הגיעו הצנחנים כקבוצות וכבודדים אל חלק מיעדיהם. רובם צנחו, חלקם הגיעו בהטסה וכמה מהם יצאו וחזרו מספר פעמים.
12 מהצנחנים נתפסו בידי האויב. חמישה מתוכם חזרו בשלום משביים, שלושה הוצאו להורג ועוד ארבעה שולחו למחנות ריכוז, שם מצאו את מותם.
פעולת הצנחנים באירופה הייתה סמל של הושטת יד והעברת מסר של עידוד ותקווה מהישוב היהודי בארץ ישראל אל יהודי אירופה. הצנחנים ידעו היטב שסיכוייהם לחזור בשלום הם קלושים, אבל מצפונם ואמונתם לא איפשרו להם להמשיך ולעמוד מנגד אל מול המציאות הנוראה. שליחותם הפכה מופת של יוזמה וגבורה גם כאשר אבדה כמעט כל תקווה.
ב29 יולי 1954, במלאת עשור למשלחת הצנחנים, התכנסה צמרת המדינה על שפת הכנרת בקיבוץ מעגן לעצרת לחנוכת האנדרטה לצעיר הצנחנים פרץ גולדשטיין, שמצא את מותו באירופה. במקום נכחו כ-2500 מוזמנים, בהם ראש הממשלה משה שרת, שרים, צנחני היישוב ובני המשפחות.
"קלוב התעופה לישראל" שלח שני מטוסים קלים לעצרת, שאחד מהם נועד להטיל מצנח עם איגרת ברכה מאת נשיא המדינה. האיגרת נתפסה בגלגל המטוס וכאשר ניסה הטייס לחלצה נפל המטוס אל תוך הקהל. באסון נהרגו שבעה עשר ממשתתפי העצרת, בהם ארבעה מצנחני היישוב – דב ברגר [הררי], שלום פינצי, יהודה אחישר [גוקובסקי] ואריה פיכמן. בין הנספים היו בנו וכלתו של הצנחן אנצו סרני, שמצא מותו בשליחות באיטליה.
